!All Aboard

7 לילות, 7 ימים, 18 קומות, 12 ג'קוזי, 3 בריכות, 1 מגלשת מים, 20 שעות ביממה של אוכל חופשי, ביקורים ב5 מדינות, וכל הטוב הזה בלי חום ובלי לחות.

בדרך כלל קרוז זה אם כל החופשים, ההיילייט של החופש הגדול, של כל השנה בעצם. מוזר לחשוב וגם להרגיש שזה רק האפרטיף הפעם. וכמו כל שייט, זה כל כך אינטנסיבי, שזה גם מרגיש כאילו אנחנו עמוק בתוך המסע. אפשר לסכם את הגודש כך:
מיכל: אבא, הקרונות (מטבע) של שטוקהולם זה כמו הקרונות של קופנהגן? אבא: לא. מיכל: אז מה הזלוטי שלהם?…

 

 

לאחר כל המחמאות שקיבלנו לרגל הנסיעה, היה צפוי שעין הרע תנסה להיכנס לפעולה. ומשכך, התחלנו את החופשה עם התקף לב קטן, כשהילדים, מתלהבים בפעם השלישית מהאוניה כאילו היתה זו פעם ראשונה, ניסו לשחק מחבואים בחדר (ומי שהיה בחדר בספינה, יודע שרק לילדים יכול להיראות הגיוני לשחק מחבואים בחדר כל כך קטן וצפוף). מיכל התרסקה לתוך ברזל חבוי במיטה הזוגית, ומיד צרחה ששברה את הרגל. אבא חש מיד לעזרתה, וצעק עליה שבגללה נדפק הטיול כבר על ההתחלה (או במילים אחרות, איך יסתכל בעיני מכריו אחרי כל כך הרבה לייקים ותגובות לפוסט הקודם). מזל שיש לילדה אמא רחמנייה. הלכנו בכל זאת למרפאה, שם אחות אוקראינית חביבה הסכימה לבדוק אותנו תמורת 80 יורו. למשמע ההוצאה הצפויה הילדה החלה להרגיש הרבה יותר טוב. האחות קראה בכל זאת לרגע לרופא, שהסתכל על אזור הפציעה, נתן לילדה נשיקה, ואמר לנו שעוד שעה לא נזכור כלום. הילדה המשיכה לצלוע צליעה סמלית לעוד שעתיים, רק כדי להראות לו…

חופשת שייט היא חופשה מסוג מהיר ועצבני – מלא מקומות להספיק במהירות, ואבא עצבני כי כולם רוצים לישון עד מאוחר וללכת באיזי.

אז מה היה לנו ב10 ימי חופשה מהירים וקצת עצבניים מסביב לים הבלטי: בעיקר מלא ים שאי אפשר לרחוץ בו, לא מעט עננים וגשם, ושמש שיוצאת אחה"צ דווקא כשאנחנו מסיימים לטייל. סידור טוב למקומיים לפחות, מסיימים לעבוד ואז נהנים מהשמש, שלא שוקעת לפני 21:30. הרגשה הכי רחוקה מהקיץ הישראלי (האם זה טוב? מסתבר שרק לחלקנו).

התחלנו בהמבורג, שם ביקרנו במיאמי, וגאס ורומא, או בקיצור, בעולם מיניאטורות מדהים בהשקעה ובפרטים שבו, לרבות מפעל לינדט שמייצר שוקולד אמיתי.

בשייט בנמל (אזור המחסנים הגדול בעולם) לא הבנו כלום מההסבר, אולי כי הוא היה בגרמנית.

מזל ששרה האוסטרית שישבה לידנו התנדבה (נודבה?) להיות המדריכה הפרטית שלנו. תודה שרה.

רכבת לקיל הביאה אותנו לספינת האהבה. קפטן סטובינג וג'ולי לא קידמו את פנינו. במקומם עשו זאת כל מיני אינדונזים, פיליפינים, אוקראינים ובני שאר תפוצות (כולל לירון, סמי ושמעון – אין קשר למכללה – מאבטחים ישראלים בעלי מראה בלטי באופן חשוד…), שבטח מרוויחים שכר של עולם שלישי. וגם מפוטרים כל 9 חודשים ומוחזרים בחוזה חדש אחרי חודשיים שלושה בבית, מה שעושה הרגשה קצת לא נעימה, כשהחוויה שלך נהנתנית כל כך בזכותם.

בקופנהגן ביקרנו בחושך כמעט מוחלט בסיסטרנס, מערכת מערות מים מתחת לאדמה, שאיזה אמן יפני החליט שיהיה נחמד להציף אותם מחדש בחושך כמעט מוחלט. מעניין, בהתחשב בזה שלא רואים כמעט כלום. אחר כך במפעל קרלסברג (מה מפעל, כמעט שכונה), שם העמיסו על סוס ועגלה את 2 ילדינו ועוד 10 בוגרים!, לסיבוב בשכונה, שמזכירה קצת את מתחם התחנה.

קינחנו במיקצה של 2.08 דק' בעליה ו1.15 דק' בירידה של תצפית המגדל העגול. מוזר שאף מבקר אחר לא רץ את זה חוץ מאיתנו… (מדובר בעליה מעגלית ללא מדרגות, כדי שהוד מעלתה תוכל לעשות זאת עם הכרכרה שלה, חס וחלילה שתעלה ברגל).

לא הספקנו לאזור הסטלנים, אבל כן מצאנו אחר כך את זה, בבית המרקחת בן ה400 שנה בטאלין שבאסטוניה.

קינוח אמיתי מצאנו כשחיפשנו דניש (בכלל לא קוראים לזה ככה שם), ומצאנו קינוח מעלף של תותים בקרם.

משם המשכנו לשטוקהולם, ולהגיע אליה בשייט, זה אחד המראות המדהימים שיש, שכן עוברים דרך הארכיפלג שלה, שמשובץ ב"רק" 24,000 איים,ונדמה שאתה עובר דרך כולם, בליווי משמר שחפים שבדים קולניים. מדהים.

כאילו לא היה מספיק קריר גם ככה, נכנסנו לביקור בבר הקרח. אומרים לך שזה לוקח 45 דקות. אני רוצה לראות את הויקינג שיחזיק שם מעמד יותר מחצי שעה. בקיצור, עסק שווה – 20 יורו לאדם כולל משקה, כשהם יודעים שלא תחזיק שם מעמד יותר מכמה דקות. להבדיל מהישראלי הממוצע שחונה 3 שעות על כוס קפה. למרות הביוקר, חוויה מקפיאה ומהנה.

 

 

 

 

בטאלין, קיבלה את פנינו מרגרט השמנה – מגדל שמירה עגול שמהווה כניסה אל תוך העיר הימי-בינימית העתיקה, שטל טען בתוקף שדומה לירושלים העתיקה.

 

 

 

אז זהו, שלא. היא צבעונית, יפה וקטנה יותר, עתיקה פחות – למרות שמבני העיר מתחרים זה בזה בעתיקותם, וכמו שטל איבחן, מה שהוא אוהב בה, זה שהאנשים הדתיים בה לבושים רגיל. תכלס, יש בה מלא כנסיות, באופן די קונטרסטי לאסטוניה המודרנית, שרק רבע מאוכלוסייתה מצהירה על השתייכות דתית.

 

 

 

 

 

 

 

 

את הפאדיחה שלנו עשינו כשעמי ראה חנות שיש בה שעונים, ובשמחה רבה, אחרי חיפושים אינטנסיביים ועקרים אחרי שען ברמת גן (עוד יש כזה דבר?) נכנס לשאול אם יש להם בטריה לסווץ' שחדל לפעול. המוכרת הביטה בו במבט שלא הותיר הרבה ספיקות, ואמרה שלא. רק אז הבטנו קצת יותר טוב סביב, והבנו שנכנסנו לחנות עתיקות שמוכרת שעונים…

הגרנד פינאלה היתה בסנט פטרסבורג, שחייבים להודות, הייתה אוליגרכית מדי: המונית, גדולה ומוזהבת מדי.

אחרי כל אחיותיה למסע, לא ברור מה ההתלהבות הגדולה ממנה – נהרות, תעלות ומבנים עתיקים ויפים יש בכולן, רק שהן רגועות ואסתטיות יותר.

 

למטיילים עם ילדים, אין צורך לדאוג לפעילות מיוחדת. פשוט כנסו לאחת מתחנות התחתית המרכזיות, והילדים יבלו שעות בעליה וירידה במדרגות נעות בלתי נגמרות. יותר מ2:30 דק' לכיוון, על השעון. אבל אפילו טל הבין את הפוטנציאל הבעייתי בבילוי: "אבא, אם לא היינו ממהרים, היית אוהב את המדרגות הנעות?" ובכן, בעצירה של כמה שעות בקרוז מאוד ממהרים. במיוחד ששעתיים הולכות על ביקורת דרכונים בלתי מובנת.

 

 

 

כל טיול עם ילדים הוא בעצם ביקורת גלידריות. נכון לעכשיו קופנהגן לוקחת מקום ראשון בטעם, בטאלין מצאנו גלידריה לא טעימה בעליל, כי לצער הילדים היו בה טעמים מיוחדים כמו וניל לחם?!…, וגם את הגלידריה הכי קמצנית. בשטוקהולם נמצאה הגלידריה הכי נדיבה, שמצהירה כי אנשים נחמדים יתוגמלו במנה נדיבה. הגביע שקיבלנו הספיק לשלושה אנשים.

בסנט פטרסבורג היה עונש גלידות לצערנו ולמזלנו כאחד. וכל הסיור הקולינרי הזה מתרחש כשכל ערב מוגשת בספינה גלידה.

כאמור, יצאנו לטיול ארוך, ועל הילדים יהיה להשלים חומר לימודי, ואנחנו לא כותבים את זה רק כי אולי המורה קוראת את הפוסט. שיעורי אנגלית מועברים בכל מקום. אפשר לשלוח את הילדים להזמין עוד פיצה, לבקש חשבון ולשלם, או לשאול מתי סוגרים את הבריכה. שיעורי חשבון מסתבר, הם דרך מצוינת להרדים את הילדים מוקדם, פתאום הם מאוד עייפים ואין להם כוח. לפיכך, ההמתנה הממושכת למנות בארוחת הערב, מספקת קהל שבוי למשחקי חשבון. גם בג'קוזי החום כנראה מרגיע מספיק את מאותגרי הקשב והריכוז, ומאפשר חזרות על החומר. תודה גם לחינוכית על תום ומובי.

בין מסעות הכומתה בבירות הים הבלטי, יש גם קצת זמן לבלות בספינה. עם היצע כל כך גדול של בריכות וג'קוזי, מסתבר שאפשר להתרחץ בהם גם כשיש 20 מעלות בחוץ, עננים ורוח.

אגב, לא ברור איך עוד אין וויז לניווט בתוך הספינה. מזל שיש לנו וויז אנושי בדמות טל, שכל אי הקשבה לו לגבי הדרך שיש ללכת בה, הסתיימה בשריפת קלוריות על הליכות מיותרות וחזרה על עקבותינו…

היצע האוכל בספינה לא מאפשר שלא להשמין. גם אם כל יום מחדש אתה אומר לעצמך שהאוכל לא משהו, שאתה לא רעב, שאולי נוותר על ארוחת הערב. גם כשמיכל מתלהבת למראה מנת סרטנים "איזה מנת גורמה! פיכס!" או כשטל מכריז: "הלחם הזה זו פחמימה מיותרת" (וזה מילד שעד עתה לא נולדה הפחמימה שיסרב לה). איכשהו, הבופה תמיד ממגנט אותך אליו מחדש. אגב לכל כוססי הציפורניים מאז הפוסט הקודם, הצלחנו לעבור בהצלחה את ערב הגאלה בינות גברים בפפיונים וגברות בשמלות ערב, כשלגופינו בגדי עמך פשוטים. מקווים שלא הוכנסנו לרשימה השחורה של רבי החובלים או שונמכנו במעמד המשייט המתמיד.

 

בפרק הבא: חגיגות סיום הציוויליזציה (3 ימים בברלין).