מפלי ויקטוריה חלק ג' – ביקור בכפר, שוק ובית ספר

יומנו המלא הראשון במפלי ויקטוריה, בצד של ליווינגסטון, זמביה, החל בניסיון לבצע פעילות שכלל לא תכננו, טיול אופניים של כחמש שעות בכפר, שוק, בית ספר ולאורך הנהר.

החלטנו ספונטנית להזמין את זה, אחרי שהבחורה בקבלה נתנה לנו ברושור על זה (אם אני אכתוב עלון, מישהו יבין?…), בזמן ארוחת הבוקר. ביררנו שיש אופני ילדים, שבית הספר פתוח (יש לנו אפילו מורה מחליפה באמתחתנו), ונעננו על הכל בחיוב.
חיכינו לאיסוף, שהגיע באיחור מקובל. הגענו למקום האופניים, שנראה כאילו מישהו אסף כמה אופניים משומשים מאוד של אנשים מהרחוב והחליט לעשות מהם עסק. לא היו אופניים לילדים ובית הספר בשבוע חופש.
כבר אמרנו שעל הכל יגידו לך כן?…

אבל מבאסה יצא טוב. הצענו לפטריק (להרבה מבני השבטים המקומיים יש שם עבור מזונגוז, כלומר שם נפוץ אנגלי, ושם בשפה המקומית), הנהג החביב שהביא אותנו לשם, לקחת אותנו באוטו שלו במקום זה, לטיול קצר יותר, בחצי המחיר. ככל איש עסקים מקומי ממולח, הוא מיד הסכים. וכך, הגענו לחלק לא מתויר של ליווינגסטון, לשוק, וכפר ובית ספר, היכן שפטריק עצמו גר.

ביקור בשוק

למודי ניסיון מטיולנו בעבר – אז צבאו עלינו ילדים וגם מבוגרים מקומיים בכל מקום שהגענו וביקשו שניתן להם מכל הבא ליד, במיוחד עטים(?!) – הצטיידנו עוד בארץ בתיק עם מלא טושים, פיצ'פקס שממילא היינו זורקים, צעצועים קטנים שכבר לא בשימוש, גרביים, מברשות שיניים ומשחות מערכות טיסה, כל מה שרק אפשר.

מיד כשירדנו בשוק, התחלנו במלאכת החלוקה, בהצלחה מרובה. הסטוק נגמר. מזל שלא הבאנו הכל, אז נשאר לימים הבאים. בשוק יש מכל הבא ליד, מסודר יפה ובלי צעקות. בכל איזור מוכרים אותו דבר ובאותו מחיר. בשוק עצמו יש למשל מכונה שמייצרת ומוכרת חמאת בוטנים; איזור אחר בו מייצרים את הmaze; שקים של עלי טבק; עמדות של דגים מיובשים, קטנים וגדולים, בינות רבבות זבובים, שגם אם ישלמו לנו לא נאכל; הפרי היבש של הבאובב, שנפתח ולועסים את תוכו ובסוף יורקים, ומומלץ לפוריות האישה, אז יעל מיד ניסתה (…); בדים מהם עושות המקומיות את הגלימות/שמלות אותן הן לובשות (יעל לא ניסתה); טלוויזיות ישנות, ועוד ועוד. שוק הכרמל זה לא.

   

   

 

 

    

 

 

ביקור בכפר ובבית הספר

משם המשכנו לתוך הכפר ולבית הספר. ילדים אצו רצו לצד הרכב, כשאנחנו מנפנפים אלו לאלו לשלום. מדי פעם עצרנו לצלם. ואז החלטנו בכלל לעצור ולהתחיל לדבר איתם. הילדים נענו לאתגר בשמחה. מיכל הפכה לאטרקציה בין רגע.

וכך הגענו חבורה שלמה לבית הספר היסודי. הכיתות מקושטות, על הקירות אותיות ומילים באנגלית. כמובן שאין מיזוג, לא ברור אם בכלל יש חשמל. לא מצאנו חדר מורים, ולמעשה, מדובר בכמה מבנים בצורת ח' עם שער כניסה וחצר מרכזית, בלי מתקנים. טל מצא 2 בנים והתחיל לשחק איתם בכדורגל מפונצ'ר, ויעל ומיכל פתחו בשיעור מאולתר, שכלל ריקוד "ידיים למעלה על הראש" ו"עוגה עוגה עוגה". לימדנו אותם שלום כיתה א', הם צחקו למשמע מיכל קוראת ליעל "אמא", וילדה אחת, נמסטה, תפסה בעלות על מיכל, גררה אותה ממקום למקום ולא משה ממנה. זה היה מיפגש ספונטני, בלתי אמצעי, ומרגש. הילדים נפרדו ממיכל באהבה רבה, כשאף אחד לא מוותר על חיבוק ממנה. מעניין מה עכשיו הילדים שלנו חושבים על בית הספר שלהם ברמת גן, על הבית שלהם, על החיים שלהם בכלל.

בהמשך הדרך עצרנו לרגע למחזה סוריאליסטי – בין צריף רעוע אחד למשנהו, פתאום בקעו קולות מוכרים מסוכה מכוסה וילונות באמצע רחבת עפר. האזנה נוספת לא השאירה מקום לספק – זה הקריין מפיפא 15. הגענו לסוכה, הסטנו את הוילון, וגילינו שטעינו… זה לא היה פיפא, זה היה pes (לבורים שביניכם, המשחק המתחרה). כך, ישבו להם 2 נערים צעירים, ושיחקו כדורגל בקונסולה מקומית מאולתרת (לא פלייסטיישן או xbox). מסתבר שזה בעצם עסק, והם משלמים כמה קווצ'ה (המטבע המקומי), לשעה של משחק. יש דברים שמאחדים את ילדי כל העולם באשר הם.

בהמשך התעניינו האם המקומיים שראינו, קונים בשוק או גם בשופרייט הקרוב (שופרסל של אפריקה הדרומית). פטריק ענה שבשוק (או בכפר) אלא אם ממש אין בהם מה שצריך. המידע על כמה מרוויחים מקומיים היה מבאס מאוד – מלצר רגיל (זה המקצוע שפטריק בחר לתת בשלוף כדוגמה) מרוויח 100 דולר בחודש (זה מה שעולה למזונגו ביקור בבריכת השטן, לצורך השוואה). מורה מרוויח 200. מלצר במלון או מסעדה שווים מרוויח 500. אבל זה אם בכלל יש עבודה.

הסיור המרתק הגיע לסיומו, ובסופו של דבר, ובזכות השיעור המאולתר בבית הספר, הסיור ארך כמו סיור האופניים שאמור היה להיות, ואפילו לא היינו צריכים לשרוף קלוריות על דיווש. נפרדנו מפטריק, נתנו גם לו מתנה עבור אחיותיו, והבטחנו להיעזר בו בפעילויות ונסיעות אחרות, ולהמליץ עליו לאחרים (שמאוד מרוצים ממנו). אחר כך מיהרנו לרקוד עם בבונים במפלים (קוראינו החרוצים כבר קראו על זה בחלק א').