מפלי ויקטוריה חלק ב' – מפגשים מהסוג האישי

עם הגעתנו לליבינגסטון, בעצם ללילה הראשון באפריקה. הגענו כאמור, למלון "לה פטינו".

לאחר עיכול המלון והחדר, וגיחה לארוחת ערב בKubu Cafe, בית קפה די מערבי וטעים במרכז העיירה, חזרנו למלון. התכוונו ללכת לישון, אבל עדיין לא היה לנו סים מקומי, והצטרכנו אינטרנט ולתקשר עם העולם המערבי. כצפוי, בחדר הוויפי לא ממש היה קיים (לא שזה מפריע לפירוט על המלון באתרי ההזמנות לציין שיש אינטרנט בכל החדרים), אז ניגשנו לאזור הקבלה שם יש קליטה. ליד הקבלה, יש מעין חדר אוכל ורחבה עם טלוויזיה (תחשבו בית פרטי עם סלון ופינת אוכל גדולים, ליד המטבח).

את הסלון איכלסו קבוצת יתושים, וכן זוג נוסף, בני 50+. תוך כדי נפנוף היתושים, התחלנו לדבר איתם (עם הזוג, לא עם היתושים).
הואיל ועברו 3 דקות בהן הילדים לא ראו אותנו, הם מיד הגיעו בפניקה מוסווית מהחדר המרוחק 10 מטרים משם, לסלון, לבדוק שלא נטרפנו חיים או נעקצנו למוות, וכמובן שנשארו לארח לנו לחברה.

אז הזוג, פיין ורלדה, מסתבר שהם מדרום אפריקה, ובאו לחופשה בזמביה, תודות לכרטיסי הטיסה המוזלים שמספק להם בנם שעובד בחברת תעופה, וכך הם טסים כל שנה למקום אחר. הם לא היו לבנים, גם לא אפריקאים. נראו כמו מדרום מזרח אסיה במקור, כך שהם גם לא אכלו דבש בזמן האפרטהייד.

סיפרנו להם עלינו, על הטיול הקודם והנוכחי, על ישראל, דיברנו על ישו ויהדות, על מה הם עושים בחיים, והם גם הוקסמו מהילדים – איך לא? 🙂 סיפרנו להם שהתכנון שלנו הוא להגיע גם לדרום אפריקה עוד חודש בערך. הם סיפרו שהם גרים ליד קייפטאון, ויש להם מין בית נופש שהם מגיעים אליו בסופי שבוע, בBetty's Bay, שזה היכן שנמצאת הדיונה הגבוהה בדרום אפריקה, ליד הרמנוס, בירת הלוויתנים. כשהם שמעו שזה במסלול שלנו, הזמינו אותנו לבוא לבקר אותם. כשעשינו חישוב מתי בערך נעבור שם, יצא שזה באמת אמור להיות בסופ"ש. החלפנו פרטים והבטחנו לבקר.

זה ממש החזיר אותנו לטיול הקודם, לכמה מיפגשים מהסוג האישי, וגם קצת שלישי, עם מקומיים או תיירים אחרים והתארחויות וביקורים אצלם.

אַשיל האוגנדי, היה מקומי אמיד שהגיע לבדוק השקעה במטעי קפה בKabale, העיירה ליד הטרקים של הגורילות. במקרה עצרנו אותו בשביל טרמפ, והוא לקח אותנו בלנד קרוזר שלו, שהייתה ניגוד כל כך גדול לסביבה (ובוא נודה על האמת, אחרי כמה אוטובוסים מקומיים, גם ניגוד מבורך). אחר כך ביקרנו אותו ואת משפחתו בביתם שבקמפלה, שם התוודענו לראשונה למשקה האָמַרוּלָה. התברר שיש לו חברת נסיעות, אז הוא סידר לנו בלי שביקשנו רכב צמוד לסיור בקמפלה. אחרי כמה ימים נוספים, לקח אותנו בחיק הלנד קרוזר עד לניירובי שבקניה, בנסיעה שלא תישכח, בין היתר כי עצרו אותנו במעבר הגבול בניסיונות שווא לגרד שוחד, ומשהוא סירב לשלם, עיכבו אותו (ואותנו) שם ללילה, מה שאילץ אותנו לבלות שם בתנאים לא לנד קרוזריים בעליל!

את ג'וזף גם פגשנו באוגנדה, במעבורת בדרך חזרה מ-Ssese Islands שבאגם ויקטוריה.
הסתבר שהוא השתלם בישראל בשנות ה70 על אנרגיה סולרית ויישם את הכשרתו בין היתר באותם איים.
הוא התעקש שנתארח בביתו, שם הוא הכיר לנו את אחיו המטיף, שדיבר איתנו על ישו. מאוחר יותר נמסר לנו על ידי גוזף שאחיו לא מעוניין לדבר איתנו עוד, מאחר שנאלצנו באותה הפגישה להודות באמת ולהסביר לו שלצערנו יהודים לא מאמינים בברית החדשה.
אחרי שחזרנו לארץ, ג'וזף כתב לנו וביקש מאיתנו – שלא לומר דרש – למצוא לו כלה! פירשנו את זה כסימן שהגיע הזמן לסיים את החברות המופלאה הזו.

את קארן פגשנו בספארי המַסַאִי מַארַה שבקניה. נוצריה אמריקאית אוהבת ישראל, אחות במקצועה. אל הספארי, היא הגיעה דווקא במהלך ביקור בישראל, וכיוון שהיא גם חזרה לארץ משם, היא הסכימה לקחת איתה חזרה לארץ ארגז עם מזכרות שקנינו באפריקה.
אחרי יותר מחצי שנה, עדיין בטיול, כשהגענו לארה"ב, באנו להתארח אצלה בפורטלנד, אורגון. היא הגיעה לפגוש אותנו עם רכב עם גג פתוח, שזו כבר נראתה התחלה מבטיחה שבוודאי תוביל לוילה נאה עם בריכה פרטית.
אז זהו, שלא. מתישהו, אחרי שחצינו את העיר, התחוור לנו שהיא לא גרה בעיר, גם לא בפרבר, אלא בקראוון ביער שמחוץ לעיר, באזור שמסתובבים בו דובים…
אחרי שלנו שם לילה אחד, עם אוזן כרויה לרחשים מבחוץ, ברחנו בנימוס (לא לפני שהספיקה בין היתר לקחת אותנו לביקור בקאנטרי מקומי, החביב על מקומיים נאטוריסטים, ולא, זה לא היה אטרקטיבי כל כך למראה).
קצת לאחר מכן אבד איתה הקשר (מקווים שאין קשר לדוב).

עם טרייסי הקנדית טיילנו בסאלאר – מדבר המלח של בוליביה. בחורה מלאת חיים, דעתנית ואוהבת לבלות, שבעיקר נהנתה להתגרות בערן, ישראלי שהיה חלק מקבוצת הטיול הבינלאומית שלנו שם. ערן היה בן זוג של רופא, אבל טייל לבד, אולי זה היה ההסבר לקיטורים שלו, ולצורך שלו בתשומת לב, רק כנראה לא כזו שקיבל מטרייסי, בפרט אחרי לילה אחד בו דיבר משנתו והתעורר בצעקות, בדיוק אחרי שהיא הצליחה סוף סוף להירדם. משעמם לא היה שם.
כחצי שנה אחרי זה, ואחרי שברחנו צפונה מהדובים של קארן והגענו לקנדה, "קפצנו" להתארח אצלה לכמה ימים בוונקובר.
סיפרה לנו על החבר החייל האפרו-אמריקאי שלה ולקחה אותנו לבלות במועדון של מוזיקה שחורה שהם נוהגים ללכת אליו – חוויה תרבותית ללא ספק. מאז היא לא מפסיקה לסוע ולטייל, ולהחליף בני זוג. לא ברור אם היעד נבחר לפי בן הזוג או בן הזוג נבחר ביעד. ניסינו לפתות אותה להגיע לארץ עם ההיצע המובחר של גברברי ארצנו, אבל אולי זיכרון ערן עדיין חזק אצלה.
בשנים האחרונות היא חורשת את מרכז אמריקה בהאוסיטרים, ואם בית יפה על החוף במקסיקו נשמע לכם אחלה, תחשבו למשל על להתעורר בבוקר ולגלות תנין שקפץ לביקור בבריכה של הבית, או על כמויות הפלסטיק שנפלט לחוף, שהופכים אותו לכמעט בלתי נגיש, ולמראה ממש לא מרנין… עכשיו היא בדרך חזרה לניקרגואה, בעקבות האהבה.

אז האם לאור מפגשי העבר ניפגש בהמשך עם פיין ורלדה? כנראה שכן.
האם זה גם יהיה מפגש מהסוג השלישי? כנראה שכן.
האם הפוסט הזה מעניין בעיקר אותנו? כנראה שכן…
כי כל השאר פה בשביל מפלים ובבונים, אז סליחה על הסטייה מהנושא, ואתם מוזמנים לעבור לחלק ג', לביקור לא מתוכנן והמרגש בכפר שליד המפלים.

תגובות בפייסבוק
אהבתם? שתפו בבקשה

השאר תגובה