מפלי ויקטוריה חלק ה' ואחרון – צד זימבבווה

כיוון שנחתנו בליבינגסטון, הצד הזמבי של מפלי ויקטוריה, עשינו שם את שני הלילות הראשונים.
תקציר הפרקים הקודמים: ישנו בלה פטינו, הכרנו את פיין ורלדה שהזמינו אותנו אליהם לדרום אפריקה, ביקרנו בכפר, שוק ובית ספר ליד ליווינגסטון, ראינו את המפלים בצד הזמבי, שיחקנו עם בבונים בצד הזמבי, עשינו את בריכת השטן שבאי של ליווינגסטון שבצד הזמבי, עשינו אומגה, כבר הבנתם באיזה צד, ואז הגענו עד הלום, לרגע החצייה לצד של זימבבווה. מחר נראה את המפלים מצד זימבבווה (בחלק א', הוידאו מראה את המפלים מהצד הזה) ואז נחזור לזמביה ונפלוש לעומקה. אבל בינתיים, קצת על העיירה ויקטוריה פולס, בצד של זימבבווה.

אז כדי לעבור לזימבבווה, פשוט חוצים בהליכה את הגשר של הבנג'י. ככה פשוט. כלומר, יש מעברי גבול משני צידיו, ובחום ועם ששת תיקינו, זו הליכה לא נעימה במיוחד של בערך חצי ק"מ מאחד לשני.

ההמולה והדוחק היו גדולים, במיוחד כי הגיעה משאית מטיילים וכולם ללא ויזה. משום מה לא גבו מאיתנו ויזה על הילדים, והשומר בשער בכלל לא הסתכל אם יש ויזה בדרכונים. גם בין לאדן היה עובר בלי בעיה.

אז עברנו מליבינגסטון לעיירה ויקטוריה פולס, ללודג' בשם… ליווינגסטון. לודג' עלאק… יותר מוטל רעוע. והפעם, מחוסר חדר משפחה, חולקנו ל2 חדרים. בתחילה קיבלנו את חדרים 12 ו19. כבר אמרנו יעילים והגיוניים?… אנחנו משפחה, למה לא אחד ליד השני? אז החליפו לנו חדר אחד. עכשיו היינו צמודים, אך ללא חיבור בין החדרים.

ללודג' הביא אותנו נהג בשם ג'ונתן, אחרי התמקחות אינטנסיבית כמובן. אימצנו אותו, ונעזרנו בו גם בשאר נסיעותינו בסביבה.
לכל החבר'ה האלה יש נייד ו-ווטסאפ, אז קל לתקשר, והם יבואו לקחת אותך ברגע שתבקש, כי למען האמת, הרבה פעמים האלטרנטיבה שלהם זה לעמוד במקום מסוים ולחכות לנסיעות שלא ממש בטוח שיגיעו.
בן היתר, ג'ונתן לקח אותנו לראות באובב גדול ועתיק בן כמה אלפי שנים, ליד הכניסה לפארק המפלים. בלעדיו לא היינו יודעים על זה.
לידו תוגמלנו בנוסף גם בפילים (פחות עתיקים) שעברו בסמוך 🙂

יש כמה סוגים של באובבים. אם תתמידו איתנו, אז כשנגיע למדגסקר יופיעו גם אלו היותר מוכרים

החלטנו לוותר על ארוחת בומה שהיא ארוחה מסורתית עם ריקודים ותלבושות, כי הנחנו וגם בעל הלודג' אישר לנו, שאותנטי במיוחד זה כבר לא. אז אם כבר ויתרנו על אותנטיות, אז עד הסוף, וג'ונתן הסיע אותנו למסעדת הבשרים של אילן, במלעיל. מסתבר שמול גינת פסלים יפה וליד פסי הרכבת, נמצאת המסעדה הכי טובה בעיירה, שלושת הקופים שמה, והיא בבעלות בחור מקומי יהודי דובר עברית.

שלושת הקופים המקוריים

חלק מהתענוג

טחנו בשר משובח במחיר מצחיק, והיה מעולה.
מתישהו הטרידה את בטננו צפירה חזקה.
היא בישרה על הגעת רכבת הקיטור של ויקטוריה פולס.
אטרקציה קולינרית תיירותית של רכבת בסגנון של פעם.
היא נוסעת מהעיירה ועוצרת בגשר של המפלים.
במהלך נסיעתה האיטית מוגשת ארוחת ערב.
120 דולר לאדם.
פחחח…
בזמן שהרכבת צפרה, אנחנו צפצפנו על נוסעיה 🙂
שבמחיר מופקע אכלו בטוח פחות טוב מאיתנו.

 

 

 

חזרנו ללודג', ואנחנו ההורים פרשנו לישון בחדרינו, והילדים בחדרם.

נראה לכם??

הילדים לא משים מאיתנו לרגע, כאילו על כל צעד ושעל אורבים צ'יטה, בבון או היפופוטם, ועל אף צמידות החדרים, לא מוכנים להיות לבד. וכך, כל מין הלך לישון עם בן מינו.

למה התחלפת עם אמא?…

טל, בפעמים הבאות, אם אפשר, תזוז קצת פחות במיטה בלילה. במיוחד אם למחרת מחכה נסיעה ארוכה ומסויטת לאגם קריבה.
לילה טוב.

אהבתם? שתפו בבקשה

השאר תגובה