פוסט אורח – ד"ר דוליטל, גירסת 2019
אור ותאמר הם שני חבר'ה בני 20 וקצת, שהגיעו אלי לרמת גן, באוטובוס מאיזור הקריות, ביום חורפי ביותר בחורף 2019, רטובים עד לשד עצמותיהם (כמעט). הם באו לייעוץ לגבי טיול בקיץ, של כחודשיים, באפריקה הדרומית. לא אני ולא הם תיארנו לעצמנו כמה ברי מזל הם יהיו בכל הקשור לחוויות ספארי ובעלי חיים. לקרוא, לראות ומה זה לקנא...
להלן סיכום חווית הספארי היישר ממקלדתם.
Chobe National Park, בוטסואנה
ספארי צ'ובה היה הספארי הראשון שלנו בחיים. הגענו שני חבר'ה צעירים עם המון רצון לראות חיות אבל גם עם ציפיות נמוכות. ידענו מה אומרים על המקום: הרבה פילים, תנינים, היפופוטמים וחיות מים, אבל חתולים גדולים – פחות.
צ'ובה הוא פארק לאומי גדול שכולל בתוכו את כל ה-Big Five חוץ מקרנף (ומשום מה מעט מאוד זברות) והאטרקציה המרכזית בו היא נהר Chobe, שבו אפשר לעשות שיט ולראות הרבה חיות מים ואם יש לכם קצת מזל – גם פילים חוצים את הנהר.
כדי לחוות ספארי אמיתי החלטנו ללכת על האופציה של קמפינג – שלושה ימים שבהם ישנים באוהלים בתוך הספארי (בלי גדרות), עושים גם שיט וגם Game Drive, כלומר סיור ספארי ברכב.
את היום הראשון שלנו התחלנו בשיט שבו ראינו תנינים, היפופוטמים, עדרי בפאלו ואפילו קצת פילים. משם עברנו לאכול ארוחת צהריים ואז עלינו על הרכב כדי להתחיל את הספארי האמיתי.
מהר מאוד הבנו שמשהו בחווית הספארי שלנו לא שגרתי.
בנוסף לכל חיות הספארי הנפוצות, החיות הנדירות הגיעו מהר ובכמויות, וכבר בחצי יום הראשון שלנו ראינו אריות ונמר, אפילו מקרוב.
מה שאהבנו בצ'ובה הוא שיש שם אווירה אחרת מפארקים אחרים שהיינו בהם. הספארי מרגיש מאוד אותנטי, אין כבישים סלולים, כמעט אין אנשים שעושים שם ספארי עצמאי ברכב והמדריכים מכירים ומכבדים אחד את השני, ככה שאם רואים חיה – כל אחד יזכה לראות אותה בתורו ולא יהיה את הצורך לעמוד מאחורי שורה של מכוניות בתסכול.
אחרי יום ספארי מרגש שלא חשבנו שאפשר להתעלות עליו בקלות, הגענו למחנה כדי לאכול ארוחת ערב שהכינו לנו מראש, לחלוק קצת חוויות וללכת לישון באוהלים. מכיוון שהמחנה לא מגודר ובעצם ישנים ממש באמצע הפארק, תמיד צריכים להיות זהירים אם רוצים ללכת לשירותים בלילה ואסור פשוט לצאת מהאוהל, צריך להקשיב ולהאיר עם פנס ורק אחר כך לצאת. וכן, החיות מגיעות… היה לילה שהייתי צריך לחכות בו לא מעט זמן כדי שפיל שהיה מטרים ספורים מהאוהל יחליט ללכת.
ביום השני התעוררנו לבוקר קריר, לבשנו בגדים ארוכים, שתינו תה ויצאנו לדרך. הבוקר התחיל די יבש והתחזקה אצלנו התחושה שאי אפשר יהיה להתעלות על אתמול. אבל בספארי כמו בספארי, הכל התהפך ברגע כשהמדריך עצר בפתאומיות ליד שיח גדול, הסתכל כמה שניות ואז הכריז שיש בפנים נמר.
איפה אתה? לא רואים
כשהמדריך ראה ששלפנו את המצלמות ושאנחנו מתקשים להשיג תמונה נורמלית של מה שבקושי אפשר לזהות כנמר בתוך השיח, הוא החליט לעשות עיקוף גדול ולהגיע מהצד השני שלו דרך כביש צדדי – מהלך אמיץ ותזמון מושלם שהוביל לאחד הרגעים המרגשים ביותר בספארי שלנו כשהנמר החליט להתהלך בין הרכבים.
מרוצים ושמחים המשכנו בנסיעה לכיוון הנהר כדי לראות מה מצפה לנו היום. כשהגענו אליו מיד הבחנו במראה יוצא דופן והמדריך הכריז
WOW, it's elephant day today.
אלפי פילים לאורך הנהר, מתגלגלים בבוץ, משחקים, שותים או סתם מטיילים – יותר פילים ממה שהעין יכולה לקלוט ממש עד קצה האופק.
משחקים צ'יקן
לקחנו לעצמנו בערך שעה כדי לעכל מה אנחנו רואים וכדי לצלם תמונות וסרטונים (שלצערי ממש לא עושים צדק עם היופי שהיה שם באותו היום, אולי צלם טוב יותר היה מצליח), אבל אז המדריך קיבל הרבה הודעות בקשר ואמר לנו שאנחנו חייבים למהר כי אריות צדו בפאלו לא רחוק מאיפה שאנחנו נמצאים ועוד מעט כבר מחשיך. התחלנו בנסיעה מהירה לכיוון וכשהגענו הבנו בעצם על מה מדובר – משפחה של אריות צדו ביחד בפאלו והם אוכלים אותו ממש על הכביש. לצערי, הבפאלו לא היה הדבר היחיד שמת, אלא גם הסוללה של המצלמה שלי, אחרי יומיים שלמים של צילומים בלי הפסקה. עצובים ושמחים בו זמנית ישבנו שם וצפינו באריות אוכלים בזמן שכל האחרים מצלמים אותם.
ביום השלישי שלנו כבר הרגשנו מלאים בכל מה שלצ'ובה יש להציע, המצלמה שלנו כבר לא תפקדה, וקינחנו בעוד נמר אחד, כמה אריות ועוד שיט בצהריים. חזרנו לדירה שלנו בקסאנה כשאנחנו שמחים שבכל יום ספארי ראינו גם אריות וגם נמרים.
Kruger National Park (דרום אפריקה)
לספארי קרוגר הגענו בערך שבוע וחצי אחרי כל הטירוף של צ'ובה. התחלנו עם חצי יום בהתחלה שבסופו ישנו בחוץ ולאחריו שלושה ימים מלאים בפנים. באופן טבעי ותמים חשבנו שגם פה כמו בצ'ובה יהיה פשוט לראות את החיות והן יהיו ממש בכל מקום. כמובן שטעינו בגדול.
בקרוגר צריכים להתאמץ כדי לראות את החיות הנדירות, לשאול אנשים מה הם ראו היום ואיפה, לקרוא באינטרנט איפה האיזורים החמים ולעצור בכל התקהלות ולשאול מה בעצם רואים ובאיזה מרחק.
אני מעדיף להזכיר עוד בהתחלה את הסיורים מטעם הפארק ולהבהיר שכולם היו מאכזבים, סיור לילה, סיור זריחה, סיור הליכה בבוקר והליכת נהר. למדריכים יש מסלולים קבועים ולא נראה שיש המון מאמץ (וכשרון) למצוא את החיות, בייחוד לעומת המדריכים שהיו לנו בצ'ובה, סה"כ אפשר לעשות עבודה הרבה יותר טובה באופן עצמאי.
סיורי ההליכה לא ממש מיועדים כדי לראות חיות, אלא יותר כדי לראות את העקבות ואת הקקי שלהם ולקבל הסברים על האיזור, שזה נחמד אבל כמובן לא צוין באוזנינו מראש. היו כמה נקודות אור בסיורים שלהם כמו הצבועים שראינו בלילה וגולגולת של בפאלו שמצאנו, אבל לא מעבר.
(הערת Africa4U - יש לזכור שמדובר בחוויה סובייקטיבית וספציפית לחלוטין. יש כאלה, כמוני, שנהנו מאוד בסיור שקיעה וסיור הליכה. זה עניין של מזל, המדריך/נהג הספציפי, כמה מטייל מתאמץ וחוקר באופן עצמאי - ואור ותאמר היו מאוד חרוצים ויסודיים - ועוד).
הדבר הראשון ששמנו לב אליו כשנכנסו לקרוגר דרך שער Orpen הוא הזברות, ורק אז נפל לנו האסימון והבנו שבצ'ובה יש חוסר רציני בהן. אבל ההתלהבות מהן עברה מהר מאוד כשבחצי היום הראשון כל מה שהצלחנו לראות היה זברות, ג'ירפות ואימפלות.
אל תיעלבי
מאוד מבואסים וקצת בהלם התחלנו את שלושת הימים הבאים שלנו בספארי קרוגר בתקווה לספארי טוב יותר ממה שהיה לנו ביום הקודם.
ביום השני שלנו החלטנו להתקדם לכיוון Olifants. הכביש בין Satara לOlifants בהתחלה נראה לנו כמו מקום די מבאס - קילומטרים על גבי קילומטרים של כביש ישר בלי שום דבר לראות. כל הנהרות הקטנים יבשים והחיות לא ממש מראות רצון להתקרב. הבאסה נמשכה עד שראינו מכונית עוצרת ליד עץ והופ – הנמר הראשון שלנו בקרוגר. אמנם לא מאוד מרשים ולא ממש שווה תמונה כי רואים לו רק את הזנב, אבל לפחות שברנו את הקרח.
אכלנו במחנה Olifants כשברקע רואים מהמסעדה את הנהר (או מה שנשאר ממנו בעונה היבשה) ובתוכו קצת אנטילופות, פילים והיפופוטמים, באמת נוף לא רע.
ביום שאחרי זה החלטנו לעשות ממש את אותו הכביש רק בכיוון ההפוך, חשבנו שאם היה שם נמר אז יש סיכוי טוב שהוא עדיין באיזור. החלטה נבונה סך הכל, בהתחשב בעובדה שכשהגענו לשם ראינו התקהלות של מכוניות ואימפלה מתה על עץ, כשכל המכוניות עומדות בצד השני של העץ כי שם כנראה היה הנמר.
החלטנו לנצל את ההזדמנות ולהיות צעד קדימה מהשאר - למקם את הרכב בדיוק מתחת לעץ בהבנה שהנמר כנראה ירצה לחזור לאכול את האימפלה הטעימה שלו.
לא רק שהנמר חזר, הוא גם הביא את מי שנראתה כמו אחותו, וביחד הם התמקמו ממש מחוץ לחלון של הרכב שלנו, שיחקו, ליקקו אחד את השני וקפצו על העץ וחזרה ממנו למטה.
בדיוק כשהנמרים עלו על העץ וחשבנו שהכיף נגמר והם הולכים לנמנם – האימפלה החליקה להם מהעץ ושני הנמרים קפצו אחריה בהיסטריה, מה שיצר הזדמנות צילום מעולה.
הסתכלנו על השעון ובחישוב זריז הבנו שאין לנו יותר זמן וכשהנמרים נעלמו עם האימפלה, החלטנו להמשיך בדרכנו לסטארה. בדרך הופתענו מלביאה שחצתה את הכביש, גירית דבש, ואפילו שני צבועים ביחד עם הגורים שלהם.
הגענו לסטארה לארוחת ערב והתחלנו להכין את עצמנו לקראת היום וחצי האחרונים שלנו באזור Skukuza, כשהלחץ מתחיל להצטבר וההבנה שעוד לא ראינו קרנף מתחילה לשקוע.
בבוקר החלטנו שאנחנו הולכים לחפש קרנף אגרסיבית וכמעט לא לעצור על חיות אחרות, לעבור מהתקהלות להתקהלות ולשאול עד שמישהו יגיד לנו "קרנף".
התוכנית נגדעה מהר מאוד כשבהתקהלות הראשונה מישהו ענה לנו "צ'יטה"... לי אישית היה קשה לעכל את זה כי זו החיה שהכי רציתי לראות בספארי, אבל איבדתי כל תקווה לראות אותה בגלל שהיא כל כך נדירה (רק כ300 פרטים נשארו בקרוגר). הסתכלנו רחוק ולא הצלחנו לזהות את הצ'יטה. התחלנו לצלם תמונות של דברים אקראיים שנראו לנו כמו צ'יטה ולהגדיל במצלמה עם העדשה הקטנה שלנו, עד שמצאנו אותה עומדת לה רחוק על סלע. למזלנו הרב הצ'יטה החליטה לבוא ולעבור את הכביש וגילינו שאחריה הולכים שלושה גורים קטנים.
המשכנו את היום לכיוון סקוקוזה, לא ראינו כלום, וכרגיל נכנסנו לעשות צ'ק אין ולאכול ארוחת ערב.
ביום האחרון שלנו חווינו אכזבה גדולה – לא בגלל חוסר מזל אלא בגלל האופי של איזור סקוקוזה – הוא הרבה יותר תיירותי, יש כמות אנשים גדולה מאוד והרבה פקקים. לראות חיות? מה הסיכוי בכלל כשלפניך עומדות 20 מכוניות שחוסמות את שני הנתיבים. ולצערנו הרב, לרוב היה מדובר בפיל או ג'ירפה.
קרנף לא ראינו, אבל זה לא היה הספארי האחרון שלנו.
זה יחסית ריק
ההתרשמות הכללית שלנו מקרוגר: למרות שהיה לנו בו לא מעט מזל, זה הפארק הלאומי שהכי פחות אהבנו לעומת צ'ובה ואטושה בנמיביה, שתכף נגיע אליו. זאת מהסיבה שהוא הכי פחות אותנטי - המחנות ממש כמו ערים, הכבישים סלולים ברובם והתיירים נוהרים לשם בכמויות שלא נתפסות. כל זה מוריד מהאותנטיות
וגורם לתחושה מאוד ממוסחרת.
Etosha National Park (נמיביה)
אטושה היא ארץ הקרנפים. למזלנו כמובן, כי קרנף עוד לא ראינו. הגענו בלי המון ציפיות, כבר הרגשנו מסופקים מספארי והיינו מסתפקים בקרנף אחד וזהו.\
פארק הספארי הזה לא קטן והוא מפורסם בזכות בורות המים שבו – יש המון בורות מים לאורך הדרך ואפילו במחנות עצמם וכל עצירה בבור מים היא מדהימה ונותנת הזדמנות לראות המון חיות – כמו זברות, אנטילופות, ג'ירפות ולפעמים אפילו קרנף מנמנם.
תשתו בשקט!
לצערנו לא היה לנו הרבה זמן לבלות בו - היינו בו רק יום וחצי. ביום הראשון נכנסנו בצהריים והסתובבנו כמה שעות בודדות באיזור הכניסה המזרחית וביום השני חצינו את הפארק מממזרח למערב, שזה בהחלט דבר אפשרי לאנשים שזמנם קצר.
אטושה מקום מאוד יפה. חלק ניכר משטח הפארק הוא אגם מלח יבש, כך שהכל בו מכוסה בלבן, מה שיוצר תופעה מאוד מעניינת שנקראת Ghost elephants שאלו בעצם פילים מכוסים בלבן (שלצערי לא יצא לי לתפוס במצלמה בגלל העדשה הקטנה והמרחק הגדול מהם). בפארק יש מרחבים גדולים ואפשר לראות למרחק בלי שיחים שיפריעו, דבר שאפילו קרוגר לא מצליח לספק באותה רמה. זה עושה את מלאכת מציאת החיות לקלה הרבה יותר.
בחצי יום הראשון שלנו התאהבנו במקום מיד כשירדנו לבור מים הראשון וראינו עשרות חיות וביניהן גם אנטילופות שבקרוגר נחשבות לנדירות מאוד כמו Red Hartebeest וכמובן הOryx המפורסם של נמיביה.
המשכנו לטייל לנו בין בורות המים עד ששעת הסגירה התקרבה והיינו חייבים ללכת, ובדרך חזרה' כשחשבנו שכבר נגמר היום ונמשיך מחר, ראינו רכב בודד עוצר' וממש לידו קרנף גדול.
שמחים מאוד שראינו קרנף סוף סוף, טסנו לשער היציאה, כשראינו התקהלות רכבים קטנה ולידם צ'יטה עם ארבעה גורים שוכבת על הכביש. לא האמנו למזל שלנו.
היום השני גם כן סיפק את הסחורה ולאורך הדרך תוך כדי חציית הפארק ראינו כמה אריות, עוד צ'יטה וחמישה קרנפים כשאחד מהם קרנף שחור.
לקינוח עצרנו במחנה Okaukuejo וצפינו קצת בחיות בבור המים בשקיעה.
בגדול החוויה שלנו באטושה הייתה מדהימה, הפארק מילא לנו את הפינות שהיו חסרות לנו מטיולי הספארי הקודמים ובהחלט היה גיוון מעניין שהיינו צריכים.
מילות פרידה
ספארי זו פעילות שלא ידענו שנתרגש ממנה לפני שדרכו רגלינו באפריקה. לא ידענו למה לצפות ומה אנו הולכים לראות – ולכן החוויה הייתה עוצמתית אפילו יותר.
יצאנו מאפריקה מאוד מסופקים מהספארי, היה לנו המון מזל וראינו את כל החיות שרצינו לראות, ורוב הזמן אפילו בכמויות.
הרגשנו שכל פארק לאומי "השלים" את קודמיו מבחינת מגוון החיות ובאטושה ממש סגרנו מעגל.
אם יש לנו מסקנה מאוד חדה וברורה מכל חוויות הספארי שעברנו, היא שכדאי לשאוף לספארי כמה שיותר אותנטי, כלומר לוותר על נוחות, לעשות נסיעות שטח ואפילו לישון קצת באוהלים – זו לטעמנו החוויה האמיתית.
מאחלים לכל מי שקורא ספארי מוצלח, לפחות כמו שהיה לנו.
מידע נוסף שיכול לעניין אתכם:
10/08/2017 המדריך המקוצר לאפריקה – חלק ב'
09/08/2017 טיסה עם קטר
10/08/2017 המדריך המקוצר לאפריקה – חלק ד' ואחרון
היי, רציתי לשאול האם ספארי צובה אפשרות הלינה היא רק באוהלים.
נשמע ששם החוויה הייתה הכי מטורפת. אבל בעניין הלינה, קצת חוששת לישון ״בסכנה״ כזו. רק מהמחשבה על זה, בטוחה שאתקשה להרדם😅
תודה רבה על המידע!
לא חובה. אפשר לישון בגבול הספארי בלודג'ים רגילים. בתוך הספארי עצמו זה יותר אוהלים. אבל זו גם חלק מהחוייה המרתקת של הספארי, ואם זה לא היה אפשרי או מסוכן מדי, לא היו עושים את זה.