היכון, הכן, צא!

2 מבוגרים, 2 ילדים, לא ממש חסונים עם 6 תרמילים, 3 יבשות, 4.5 חודשים. 

היכון (לקח הרבה זמן להתכונן נפשית לזה);

הכן (שלא נדע כמה הכנות, במיוחד שבונים על שוכרים לדירה);
צא! זהו זה, יצאנו לטיול בר מצווה עם 2 ילדים בני 9 ו10.

אז למה בר מצווה? כי עברו 13 שנים מאז יצאנו לטיול טרום ילדים, במשך 13 חודשים ברחבי אפריקה ואמריקה: אתיופיה, אוגנדה, קניה, זנזיבר, מפלי ויקטוריה, דרום אפריקה ונמיביה; ברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, פרו ובוליביה, מקסיקו, קובה וקוסטה ריקה, ארה"ב וטיפל'ה קנדה.

אז למה שוב? כי אז הבטחנו לעצמו לחזור לאפריקה, ועכשיו יש הזדמנות לטיול פלוס ילדים, לפני שהם כבר גדולים ומתבאסים שההורים עושים בושות, ולפני שצריך מקל הליכה אפילו שלא מטפסים הרים.

איך קורית כזו הזדמנות? צריך שבת הזוג תהיה מורה לא שגרתית שמאמינה גם בבית הספר של החיים וקצת מתוסכלת מבית הספר הרגיל. שאוהבת את התלמידים והתלמידים מאוד אוהבים אותה, רק שאחרי 13 שנים (רודף אותנו המספר הזה…), המערכת הגיעה לה עד… והיא חייבת הפסקה. לא שבתון, פשוט חופשה ללא תשלום. היא גם תשמש מורה צמודה ניידת (לא שהיא או הילדים מתלהבים מזה). צריך גם שהיא תחלום ותיזום, כדי שסתם מחשבה משעשעת תהפוך למציאות. בן הזוג צריך להיות חלק מצוות מייסד של סטרטאפ שבמהלך עשר שנות קיומו, מצליח פעמיים לסרב להצעות רכישה (כולל מגוגל!), נקלע לקשיים ומפטר אותך בלי סנטימנטים כי אתה כבר יקר מדי, וכדי להצליח לשרוד עוד קצת (בסופו של דבר ללא הצלחה). צריך גם שיהיה לו קשה למצוא עבודה חדשה, כי נישת הטלוויזיה והקולנוע היא מצומצמת, וכי בקושי נולדו המעסיקים או אנשי כוח האדם שמסוגלים לחשוב לרוחב, ולהבין שיכולות טובות יכולות להיות מיושמות בתחומים  שונים. והיה צריך שייצא שישלים עם הרעיון של בת הזוג קצת יותר מהר ממה שלקח לו, אז אולי ההתארגנות היתה מתוקתקת יותר… מצד שני, כמו שלרבין לא היה פשוט לעשות שלום כאילו אין טרור, ולהילחם בטרור כאילו אין שלום, אז להבדיל, גם לבן הזוג לא היה קל לתכנן טיול כאילו אין קריירה, וללכת לראיונות עבודה כאילו אין טיול… לנסות לרקוד על שתי החתונות האלו היה גורם מעכב לא קטן. 

מה עוד צריך? שילד אחד ישנא כל כך את בית ספר מצד אחד, ויאהב לטייל מצד שני, כך שזה יעלה על הבאסה של להתנתק מחברים, פלייסטיישן, ומשחקי כדורגל וכדורסל. ורק ילדה חמודה ורגישה, שיצאה מקולקלת ואוהבת את בית הספר, וגם את החוגים, החברות והמשפחה המורחבת, יצאה לטיול קצת בוכה. מזל שתפיסת הזמן שלה עוד לא לגמרי מאופסת, אז אולי היא לא קולטת עד הסוף לאיזה תקופה ארוכה היא הולכת להתנתק.

אז מקום העבודה של בת הזוג הוליד את הרעיון, מקום העבודה של בן הזוג נתן זריקת זירוז… ומקומות העבדות (ככה לפחות הבן רואה את זה) של הילדים ממש לא היוו מכשול – התאפסנו על חומר וספרי הלימוד של שנה  הבאה, חתמנו על מסמך שאנחנו אחראים על הילדים וזהו. אפשר לומר שבת הזוג הפנימה את המנטרה של בית הספר, ציטוט של ביל גייטס על כך שצריך לחשוב ב7 שניות 70 שנה קדימה או משהו כזה (בכלל לא מלחיץ להפיל משפט כזה על ילדים בכיתה א'…) וחשבה בכמה שניות כמה חודשים קדימה.

צריך גם סביבת חברים ומשפחה מפרגנת ותומכתבכל זאת, צעד לא שגרתי. רוב מוחלט מסביב פירגן עד קינא, לכמה מבני המשפחה הקרובה זה היה יותר קשה. האמת, אם היה משהו אחד שקצת העיב על ההחלטה, היה הניתוק לתקופה ארוכה מהסבים והסבתות, שכבר לא צעירים, ושהנכדים הם סם המרץ וההרגעה שלהם, ושרגילים לראות אותם בתדירות גבוהה. אבל חיים רק פעם אחת, צריך לקחת (לפעמים גם לייצרהזדמנויות שאולי לא יחזרו.

יש מי שחשש שיש בכך חוסר אחריות. אז כמובן שצריך להתנהל בצורה אחראית, לבנות תקציב, להעריך הוצאות, לבדוק אפשרויות הכנסה בזמן ההיעדרותולחשוב על התקופה שאחרי החזרה וההתאקלמות. אבל גם לא מזיק להיות אופטימי ולהאמין שיהיה טוב, והחיים יחייכו אליך, במיוחד אחרי שביקרת באפריקה, שנותנת פרספקטיבה לחיים, לאושר, לעושר ולעוני.

לאן נוסעים: אחרי שהפכנו למדריך שידורים של ערוץ הטיולים, ואחרי שאף תוכנית של המשפחה המטיילת לא באמת טיילה כמה חודשים באפריקה, החלטנו על השיבה לאפריקה. אז אחרי יציאה מהמבורג (כל קשר משפחתי מקרי בהחלט) לשייט בים הבלטי שהוזמן עוד טרם התוכנית הגדולה (בטח נהיה היחידים שעולים עליו עם תרמילים, ובאים לארוחת גאלה עם מכנסי למטייל), יבשת אפריקה כולה תתרגש לרגל שיבתנו אליה. או שלא, אבל אנחנו כן. מסע מפרך במטוס עם קטאר מברלין, ייקח אותנו דרך דוחא ויהונסבורג למפלי ויקטוריה. משם לדיור בר השגה עם היפופוטמים ברחבי זמביה, קצת הרגשה של מזרח/מרכז אפריקה במלאווי, ירידה לציווליזציה בדרום אפריקה (דיר באלאק שישדדו אותנו שוב!), שממה מדברית נמיבית נפלאה, ואז נבוסס בבוץ הבוצואניולקינוח, מדגסקר. אם נצלח את כל זה, הקטאר ייקח אותנו לויאטנם, לשם לא שבנו מאז המלחמה. משם ליעד האחרון – פתוחים להצעות, חשבנו על יפן, אבל רק לחשוב עליה עולה נורא יקר. ואז הביתה, לכבוד החנוכה, כי יש גבול לכמה זמן פח השמן (חשבון הבנק), יכול להספיק.

התקופה טרם הנסיעה היא עמוסה ולחוצה. הואיל וצריך מקורות הכנסה, והטיול לא מספיק ארוך כדי ממש לעבוד במהלכו, צריך גם להשכיר את הדירה לתקופות קצרות למספר שוכרים, שזו חתיכת התעסקות בפני עצמה, ללא קשר לטיול כזה או אחר. צריך גם לארוז חלק מהבית כדי לפנות מקום לשוכרים ולדאוג לציוד מתאים אם זה דרך airbnb. צריך גם להשלים פסיכולוגית עם זה שיישנו לך במיטות וישתמשו לך בכל החפצים, הרי הכל נשאר בדירה. מעבר לכך, יש גם לא מעט בירוקרטיה, של חתימת אבטלה, וביטוח לאומי, והסדרת ביטוחים, ושלושה סבבי חיסוניםוקניות בלמטייל ועוד ועוד. חוץ מזה נשארה מטלה קטנה וזניחה של לתכנן את הטיול… כל זה ניסינו להספיק בחודשיים, וזה לא הרבה זמן כמו שזה נשמע.

עוד לא אלול אבל נסיים בסליחות: סליחה מכל מי שלא הספקנו להיפרד ממנו כמו שצריך: סליחה מהמשפחה על יום אחרון לחוץ ועצבני; סליחה מהילדים על תקופה לחוצה של סידורים וארגונים, וחוסר תשומת לב; סליחה מהשכנים בבניין שבחרו בעמי לוועד והוא עוזב (בשמחה :), וסליחה מעצמנו שלא הספקנו לפתוח בלוג. עידכון – הנה זה קרה (תודה לאודי שעוזר מרחוק). עכשיו רק צריך למצוא זמן לכתוב ולהעלות פוסטים, וזה לא קל, בטיול יחסית אינטנסיבי ללא שהיות ארוכות באף מקום.

להתראות בים הבלטי.

 

תגובות בפייסבוק
אהבתם? שתפו בבקשה

השאר תגובה