טיסה עם קטר
"מה, אתם משוגעים?
אנחנו נהיה בקטאר?
אסור לנו להיכנס לשם!".
כך בערך הגיב טל כששמע באדיבות מי נגיע לאפריקה.
מה לעשות, שבעייתי להגיע לאפריקה ישירות מאירופה, בלי לקרוע את הכיס. אמנם גילינו שיש טיסה זולה מאוד מקלן (קולון, יש לומר), לווינדהוק, בירת נמיביה, מה שלא מפליא, בהתחשב שהגרמנים שלטו שם עד תחילת שנות ה90, אבל אנחנו צריכים להגיע למפלי ויקטוריה שבגבול זמביה וזימבבואה. ואנחנו צריכים להגיע מברלין ולא מקולון, וטיסת המשך ליוהנסבורג מווינדהוק כבר לא תסתדר עם טיסה מיוהנסבורג למפלים, ובכלל, באוקטובר אנחנו צריכים לטוס לויאטנם, ממדגסקר או מיוהנסבורג… בקיצור, די ברור למה יותר מפעם אחת skyscanner תהה אם עמי רובוט, וביקש הוכחה שלא. אחרי יותר מדי חיפושים והתלבטויות (tooty טוענת שאסור לחפש יותר מחצי שעה, היא בטח לא פגשה בחור יותר יסודי ומתלבט מעמי), מצאנו כרטיס בתאריך שהסתדר לנו עם סוף חופשת השייט, מברלין למפלים עם הקטארים. מה שטוב לקבוצת הכדורגל של ברצלונה, טוב גם לנו. הקטע הכי טוב: בעוד חמישים אירו, קיבלנו גם טיסת המשך מיוהנסבורג לסייגון, ויאטנם!
אז רכבת אוירית של 24 שעות לוקחת אותנו מצפון אירופה לאפריקה הדרומית. ולא חשבנו שהמסע לאפריקה יהפוך להיות טיול שורשים, באדיבות הקטאר מהמפרץ הפרסי, והמריבות שיש לו עם השכנים בשכונה. ממש מבצע עזרא ונחמיה – כך יצא שעברנו מעל בגדד ובצרה, או בסרה, כמו שהוגה סבם של הילדים את אזור הולדתו.
טל שהוא כאמור אטלס מהלך ו"מלך בגיאוגרפיה", היה מרותק למסך ולחלונות, מנסה לראות מלמעלה כל מקום ואת הבית של סבא, וגם קצת חושש, בכל זאת, קטאר, חמאס, דעאש, "ברצלונה חברים של חמאס", הילד מחובר לאקטואליה.
התקף לב שני לטיול זה קרה כשהגענו, כהרגלנו ברגע האחרון, לשדה התעופה tegel בברלין, וגילינו שהטיסה הוקדמה בחצי שעה, ששינו לנו את טיסות ההמשך כך שנגיע אחרי 48 שעות, וגם שנצטרך להעביר 8 שעות בקטאר, ולילה ביוהנסבורג (וכל זה בלי התרמילים). וזה עוד קורה לא עם אל על, אלא עם חברת תעופה שנחשבת לאחת הטובות בעולם?! ההורים נלחצו והילדים החלו לבכות, ולכן לא ראו את החיובי שבשינוי הזה – מה רע בלילה מפנק במלון קטארי, ועוד אחד ביוהנסבורג, ולהגיע אחרי שינות לילה טובות למפלים, ולא אחרי 18 שעות במטוסים, נראים ומרגישים כמו כסא? אחרי דין ודברים ארוך, ובלי שום פיצוי (אודי, איפה אתה כשצריך אותך), סידרו לנו טיסות המשך אחרות, כך שהנזק התבטא בתוספת עוד 4 וחצי שעות למסע (טיסה למפלים דרך קייפטאון הרחוקה יותר, ולא דרך יוהנסבורג).
בטיסה עצמה, הקטארים שבו להוכיח את מעמדם בשוק התעופה, עם אוכל טוב ופינוקים. אפילו היה
תפריט הvod גם היה מעולה, אבל בסופו של דבר הסרט שכיכב על המסכים היה סרט הטיסה. אולי בגלל העניין של השורשים.
המסע היה מתיש מתיש מתיש. גם מבחינת הזמן, גם מבחינת התקלות והבעיות. גם הקונקשן בקטאר היה צפוף, וכדי להעצים, גם היה צריך להחליף טרמינל. חופשת השייט מסוג מהיר ועצבני התחלפה בטיסה מסוג מתיש ועצבני. אבל בשניה שנחתנו בקייפטאון, ויעל ראתה בשדה חנות מזכרות אפריקאית, עורו עיניה, כמו ילד שלא אכל ממתקים שנה. או בעצם כמו טל, למראה פנטה ושוקולד, לא משנה אם שתה ואכל כאלו רק שעה קודם.
חזרה לבעיות, מסתבר שצריך לאסוף את התרמילים בקייפטאון, אין להם כוח לסחוב אותם עד למפלים. צריך לעשות צ'ק אין מחדש. ובכלל יש מספר טיסה אחר וזה עם אייר קניה, מה שגם לא הוסבר. המתנה של שעתיים, ואז טיסה של שעתיים וחצי למפלים, וסוף סוף הגענו. כיאה לאפריקה, השדה הבינלאומי נראה כמו המנחת בהרצליה, ההגעה לאולם הנכנסים מהמטוס היא בדמות טיול רגלי בינות מטוסים ברחבי השדה.
אבל זהו, סוף סוף הגענו. יתושים קיבלו את פנינו בשמחה, ומזג האוויר היה נעים. זהו חורף עכשיו בחצי הכדור הדרומי, אז לא כ"כ חם. גם לא גשום, החורף הוא למעשה העונה היבשה. גם נהגי המוניות קיבלו את פנינו בחיוך, ומיד נכנסנו למצב מו"מ אפריקאי, כלומר, כל מחיר שאומרים לך, מיד תחלק ב-2. נסענו למלון בגרוטאה מקומית עם הגה בצד ימין ומוזיקה אפריקאית קצבית ומונוטונית להחריד. מסע של 24 שעות כמעט, הסתיים. ברוכים הבאים לאפריקה.
מחכים לסיפורים הבאים 🙂