המדריך המקוצר לאפריקה – חלק ד' ואחרון
ועוד קצת הסברים והמלצות לסיום.
כסף
לפני 13 שנה הצטיידנו בעיקר ב-Traveller's Checks, מט"ח והרבה סבלנות לתהליך ההמרה בבנקים שנדמה שנלקחו משנות ה70, בתחכום, ביעילות ובמהירות העבודה. הצטיידנו גם בכיסים פנימיים, שהצילו את הצ'קים והמזומנים כשנשדדנו.
כדאי כספומט ואשראי
הפעם, פריסת הכספומטים הייתה נרחבת, וגם השימוש בכרטיס אשראי. כנראה שאנשי המכירות של וריפון עושים עבודה די טובה, והאפשרות לשלם באשראי נפוצה מאוד, גם במקומות לא מרכזיים. ואם במקרה המסוף לא מקבל בפעם הראשונה, והשניה, נוקטים בפעולה המסובכת שפותרת כמעט 95% מכל תקלות המחשב, ועושים לו ריסטרט.
אבל לא עדיף לקחת מזומן ולהמיר?
עדיף למען הביטחון האישי (בפרט בדרום אפריקה) וגם הנוחות, לא להיסחב עם מזומן, ולקחת אשראי. תגידו שיש עמלות משיכה והמרה ואולי יותר זול לקנות מט"ח בארץ ולהמיר במדינת היעד. יכול להיות. בהתחלה קצת עשינו חישובים, ובדקנו עמלות של כספומטים שונים. אחרי שביזבזנו על המתמטיקה המתקדמת הזו לא מעט תאי מוח ודקות, הבנו שבמקרה הטוב נחסוך כמה עשרות שקלים. עכשיו, בואו ניזכר רגע, כמה יעלה לנו הטיול? נגיד שלפחות 150,000 ש"ח? (אמאלה!) הבנו שכדאי להפסיק להיות קטנוניים, זה די זניח. גם בהתייחס לטיול שעולה 20,000 ש"ח זה זניח. בכל מקרה, מבחינתנו ומניסיון העבר, עדיף לא להרגיש כמו כספומט מהלך כשאתה סוחב עליך כמויות מזומנים. אגב, change זה לא ממש פופולרי באפריקה.
אבל לא עדיף לפתוח חשבון מט"ח?
יש כאלה שממליצים על פתיחת חשבון מט"ח. זה אותו תאי מוח על חישובים (יש הרי עמלות ניהול חשבון, והמרה וכו'). וזה גם בזבוז של זמן על הבירוקרטיה הכרוכה בזה. בקיצור, זה באמת מיותר, בשביל חיסכון של אותם כמה עשרות שקלים. תגידו שבשביל תרמילאי זה שווה ערך ללינה של לילה, או כמה ארוחות. אז ביציאה אחת לבילוי, או ביקור אחד במסעדה, בארץ או בחו"ל, שורפים את זה בלי לחשוב פעמיים, אז למה מתחילים לחשוב על זה בהקשר של המרות? לא ברור. כנראה ירושה מאבותינו הקדמונים, בימים שטיסה לחו"ל היתה אירוע יוצא דופן.
אבל לא עדיף כרטיס של הדואר?
עוד פיתרון שמוזכר הרבה הוא כרטיס נטען של דואר ישראל. תכל'ס זה כמו להסתובב עם כסף מזומן, ואם זה נשדד או הלך לאיבוד, אז הלך הכסף. עדיף כבר אשראי, אפשר להתכחש לעסקאות אם ייעשו בכרטיס, ולא להיות מחויבים.
מה בכל זאת עושים עם מזומן
אם בכל זאת לקחתם מזומן, או רק מאות בודדות של דולרים לגיבוי או מקרה חירום (עדיף על אירו), תסתירו אותם, רצוי בכיסים פנימיים, חגורת או גרב כסף, ארנק פנימי אם אתם לובשים שכבות, ובכל מקרה לא לשים אותם במטען שהולך לבטן המטוס. בכספת במקומות לינה נורמלים (כלומר, מלונות ודירות מומלצות), אפשר. בתיקים שנשארים בתא מטען של רכב, לא.
העברות בנקאיות
עוד מגבלה ישראלית שהיה צורך להתגבר עליה, היה לשלם מראש לספק שירותי תיירות. נניח ספק טיול ספארי, או סוכן נסיעות במדגסקר. האמת, בדיעבד, בצדק. תקראו על זה בהמשך. אבל בכל זאת, משהו על החשבון צריך לתת, ולספקים אפריקאים יש עדיין רתיעה מהדבר הזה שנקרא אשראי, וחיבה מוגזמת למזומן או העברה בנקאית, למקרה שצריך לשלם עוד לפני ההגעה למדינת הספק. פה התמקחות ועקשנות ישראלית מדודה נדרשת. בעיקר על אחוז התשלום מראש, ועל העמלה שהם ירצו בגלל התשלום באשראי/העברה בנקאית. ובעניין העמלה גילינו עוד דרך יפה של הבנקים לעשות עלינו רווח: כשניסינו להעביר לסוכן במדגסקר, מסתבר שזה עובר דרך בנק מתווך, והבנק המתווך סירב לבצע את ההעברה. הכסף חזר. העמלות לא – כי למה שהבנק שלי ייקח אחריות על זה? הוא טוב רק בלנגן לי ברדיו שהוא מתאים לי יותר או לוקח אותי אישית.
ישו
יש קטע כזה באפריקה, של נוצרים (שחורים) אוהבי ישראל. מאוד אוהבים. בטיול הקודם, הכרנו באוגדנה מישהו, שהכיר לנו את אחיו הכומר, והם בהתלהבות הזמינו אותנו אליהם הביתה כשהבינו שאנחנו מישראל, ויהודים. תקראו על האירוע הביזארי הזה בהרחבה בפוסט על מפגשים מהסוג האישי (והשלישי).
בטיול הנוכחי, בזמן שמיכל קודחת מכמעט 40 חום באמצע הספארי בקניה והוזה על פאנצ'רים (תקראו על זה בהרחבה בפוסט על הספארי ההזוי), הבעלים של המקום נזכר לעשות איתי חצי שעה של שיחה על ישו וישראל, והעם הנבחר וכו'.
אז אני לא יודע מה יש לממסד החרדי נגדם, אבל הם בקיאים בתנ"ך לא פחות מרבי מבני ברק. הם בטוחים שאנחנו נעלים, נבחרים, חכמים, ומאמינים בישו. כן, פה הקטע הקצת בעייתי. צריך להסביר להם שישו זה ברית חדשה, ואנחנו קצת old fashioned, מעדיפים את הברית הישנה. והם מתעקשים לשאול על כל המקומות שישו ביקר בהם, ואיך זה נראה, וכו' וכו'.
החבר'ה האלה, בגדול, יש להם גם צד בסכסוך הישראלי פלסטיני, ובוא נגיד שהם לא מתים על הפלסטינים ויוזמות שלום למיניהם.
קשה להם גם עם כל הקונספט של חילוניות, וכשחייה של הבת שלך תלויים בבעל מקום הלינה, אתה לא ממש נכנס איתו לדקויות האלה של אמונה. אגב, כשחיים לא היו מוטלים על הכף, אז זוכרים את הכומר ההוא מתחילת הקטע הזה? כשהסברנו לו שמה לעשות, יהודים וישו לא הולך טוב יחד (תרתי משמע), אז אמנם ברגע הראשון הוא לא לקח את זה קשה, אבל אחרי שהוא ישן על זה, הגיע אימייל מאח שלו שאומר שאחיו, כלומר הכומר, לא מעוניין לדבר איתנו יותר, כי אנחנו לא מאמינים בישו. התגברנו על מפח הנפש מאז.
זבובי צה צה, בילהרציה ומחלת הפה והטלפיים
נסיים עם שני חרקי המחמד הללו, והמחלה החביבה, ונחסוך מכם תמונות בקטע הזה.
זבוב הצה צה
זבוב הצה צה הוא זבוב שעוקץ, ויכול לגרום לכל מיני תופעות לא נעימות שמסתיימות במוות. הוא לא נפוץ, אבל קיים. משטרת זמביה לוקחת איום זה ברצינות, והציבה מחסומי דרכים על מנת לתפוס זבובי צה צה מסתננים. כך, עצר אותנו שוטר במחסום בדרך מצ'ירונדו ללוסקה הבירה (זמביה), ביקש שנפתח חלון, רכן פנימה כשבידו ידית עם רשת, ושאל אם יש לנו זבובי צה צה ברכב. מיד אמרנו לזבוב שליווה אותנו "צא זבוב, צא", והוא ברח לחופשי.
סתם.
לא היו לנו זבובים, ולקחו לנו כמה שניות ארוכות וטובות להבין שאשכרה בשביל זה עצרו אותנו במחסום.
בילהרציה
בילהרציה, או בילהה, בשם החיבה שלה, היא תולעת מים מתוקים שגם היא עושה דברים טובים לגוף האדם. עמי ממש קיווה שבעקבות נפילה למים מתוקים בנילוס באוגנדה במהלך רפטינג לפני 13 שנה, הוא נדבק בכך, ובטעות אובחן עם צליאק. כל אחד וההעדפות שלו… בכל מקרה, כדי ללקות בזה, צריך:
1. מקומיים שיעשו צרכיהם בנהרות ואגמים.
2. חילזון שיקלוט את הביצים ותתפתח בו התולעת.
3. תייר שמתלהב מאגם קריבה בזמביה או אגם מלאווי ב… מלאווי, וייכנס למים ועורו יבוא במגע עם זה.
אמנם אפשר פשוט לקחת כדור נגד זה חודשיים אחרי הטבילה, אבל איכשהו, זה קצת מוריד מהחשק לרחוץ ומעורר געגועים לכנרת ועין גב.
מחלת הפה והטלפיים
בעודנו משייטים במהירות האור בכביש היחיד בבוצואנה שלא היו בו בורות, דווקא אז פגמה בהנאתנו המשטרה. למזלנו לא בגלל מהירות מופרזת. היה זה מחסום דרכים, שנועד להילחם בהתפשטות מחלת הפה והטלפיים. צריך לעבור תהליך של חיטוי. מה זה אומר? לעצור בצד ולצאת מהרכב. אם אתם מקומיים, להביא את כל הנעליים/כפכפים שלכם. אם אתם תיירים, אפשר לשקר ולהגיד שאין לכם (כאילו, לא הגיוני ההפך?). ואז מבקשים מכם לעבור עם כל זוגות הנעליים וכו' על סמרטוט שנראה כמו סמרטוט ספונג'ה, שאולי לפני שנים היה לבן, אבל כעת הוא שחור משחור ורטוב במין נוזל כהה ומעופש. בהההה… זה אמור להיות חיטוי? זה נראה יותר כמו טרייד של חיידקים – אולי זה מחסל את הפה והטלפיים, אבל זה מעניק בתמורה הרבה זוהמה אחרת. אחרי הצעידה על הסמרטוט, ניקינו את הסוליות עם מים, ורק אז נכנסנו חזרה לרכב, עדיין עם תחושת איכסה קלה. בלילה במלון, רחצנו את הסנדלים עם הרבה סבון.
אז יש שיישאלו אחרי כל המדריך הלא קצר הזה, למה לסוע לטייל בתנאים כאלה.
התשובה היא שאין על התמימות, החום, הפשטות, הנופים ובעלי החיים של אפריקה.
עברו 13 שנה מהפעם הקודמת, ולטוב ולרע, חוץ מאינטרנט סלולרי, כמעט כלום לא השתנה.
עכשיו אפשר לצאת לדרך, נתראה במפלי ויקטוריה.