חגיגות סיום הציוויליזציה

3 ימים בברלין. 3 ימים אחרונים לפני אפריקה. לפני מעבר לציוויליזציה אחרת. 3 ימים ללא נודע, לפחות עבור הילדים. ואלה, שקיבלו חינוך אירופאי (חצי עיראקים, רבע בוכרים, רק רבע פולנים, וגרים במזרח התיכון. אבל בחופשות הם מכירים בינתיים רק אירופה), מסגירים שהם קצת לחוצים.

הגענו לברלין ברכבת, מהירה, נוחה ומדויקת על השניה כמו שאפשר לצפות… וגם עלתה גרושים (40 אירו לארבעתנו), אם מזמינים מספיק מראש.

בדרך התווכחנו כרגיל על חוסר המוכנות שלנו, כי אולי קראנו על ברלין, וגם סימנו בmy maps, אבל לא ממש תיכננו לו"ז ומקומות לכל יום, ובדקנו עד היסוד שעות פתיחה, ומחירים, ואם צריך להזמין מראש, וכל שאר הדברים הקטנים שיכולים לדפוק הכל בגדול. וגם חציינו כעס שהחצי השני לא זוכר כלום ממה שקראנו, והחצי השני בתגובה אמר שהכרטיס הזיכרון שלו מלא בלמפות תכולת 6 תרמילים. מסתבר שיש יש לנו קצת בעיה עם עם תכנונים עד הסוף. אולי כי גם אנחנו משכנעים את עצמנו שאי אפשר לתכנן טיול של 4 חודשים וחצי מראש (אבל רצוי וכדאי לתכנן חלק ממנו, לפחות את התחלתו). ואולי זה גם בגלל עודף המידע – בוא נבדוק מה כתבו על זה בביקורות בגוגל, ורגע, בtrip advisor כתוב קצת אחרת, ואולי בכלל נקרא קצת באתר הרשמי, ושכחנו להסתכל בלמטייל, ויש גם פורום בפייסבוק, ששם בכלל חוגגים עם שאלות, שלא מעט מהן מעידות על רמות עצלות ו/או טמטום בלתי נסבלות של השואל ("מישהו יודע מה מזג האויר שם עכשיו?"). לפני 13 שנה, בטיול הגדול ההוא, שילמנו משכנתא על ספרים של לונלי פלאנט, אבל לפחות היתה משקולת אחת ומקיפה לסחוב לקרוא בה (ולהשמיץ את הכותבים על המלצות מיזנתרופיות), קצת התעדכנויות בלמטייל, ובכלל זמן מוגבל באינטרנט קפה (מודם, חייגן, 14,400, זוכרים?), אם בכלל היה אינטרנט, וזהו.

נחזור לרכבת. אז בנינו על לבנות לו"ז ברכבת, אבל אז הוויפי של הרכבת הכזיב, וגוגל החליטו לשים לנו אבטחה צמודה שהחליטה לסגור לנו את ג'ימייל, שם המתינו לנו לשווא המפות על סימוניהן. בעזרת כלים היסטוריים כדף ועט, יעל הצליחה בכל זאת לגבש תוכנית.

הגענו לעיר למלון scandic potsdamer platz. רשת סקנדינבית ירוקה, אורגנית, עם 2 מלונות בברלין. אחלה מיקום, ממש ליד הכיכר, על תחנות רכבת. חדר גדול ומרווח עם מיטת קומותיים לילדים. המלון הוזמן מספר חודשים מראש, והתמורה למחיר היתה ממש מצוינת. אפילו צ'ק אאוט ב14:00 בלי להתחנן. ובמיוחד בשבילך ליאת, לא היו כמעט ישראלים. וארוחת בוקר… בסטנדרט ומבחר שאפילו עובר את הישראלי העשיר. ובלי להצטרך להתבייש בהכנת סנדוויצ'ים להמשך היום. אגב, היה שם כזה מבחר נטול גלוטן, שעמי כמעט הצטער שהפסיק לשמור לרגל הטיול (תוך שכנוע עצמי שבאפריקה יהיה קשה למצוא ולשמור). אבל אז הוא הציץ על לחם לבן לא בריא וטעים כל כך, ליד קרואסון חם, ממש ליד הוופל בלגי והפנקייק. ואז הוא הציץ שוב על הלחמניה נטולת הגלוטן, ועבר לו הצער.

משהסתיימה ההגרלה מי ישן בקומה העליונה של המיטה, התנהגנו כבאוורים, ושמנו פעמינו לפסטיבל בירה שקורה פעם בשנה ל3 ימים.

התשובה של ברלין לאוקטובר פסט?

קטע שדרה של 2 קילומטר נסגר עבור האירוע, ולעשרות אלפי גרמנים, חלקם בתלבושות מוזרות, נמזגים אלפי ליטרים של בירה באדיבות גרמניות שופעות, זאת לצלילי להקות מקומיות, שמנגנות 99luft balons או נכסי צאן ברזל גרמניים אחרים. טחנו בירה ונקניקיות ופרצעל, והיה שמח וטעים.

בדרך לשם עצרנו בeast side gallery, קטע אמיתי של החומה באורך למעלה מקילומטר, עליו הרבה ציורי גרפיטי של אומנים שונים, וגם השחתות גרפיטי של מקס משטוטגרט ודני מחיפה. נחמד, אבל לא חובה. בקטע חומה שמקס ודני לא הבינו שכן מיועד לציבור הרחב, כתבו הילדים מסרים של שלום ואחווה.

האמת שחלק מהתמונות הן הזדמנות טובה לעשות לילדים שיעורי היסטוריה חוויתיים או שיעורי תרבות פופולרית, וכך הוסבר להם מי אלה רייגן וגורבצ'וב, מה זה החומה של פינק פלויד, ועוד.

שלום מתחיל מהבית

כרישי הנדל"ן לא חסו גם על פיסת ההיסטוריה הזו, וישנם קטעים חסרים בחומה, שהוזזו הצידה, כדי לפנות מקום לפרויקטים של נדל"ן. מחאה ציבורית עזרה למנוע את חלקם, אך הקטעים החסרים נותרו בצד, ולא הוחזרו למקומם. קטע אותנטי אחר של החומה, ללא ציורים, ניתן לראות באזור אחר ומרכזי, במסגרת סיורים רגליים שנעשים בעיר בכל יום.

אגב, בעולם המיניאטורות שבהמבורג שהזכרנו בפוסט הקודם, מוצגת תערוכה של מיניאטורות, המוקדשת לברלין. יש בה שחזור של קטע ממרכז העיר, החל מלפני כמה מאות, דרך שתי מלחמות העולם, ועד לאיחוד העיר.

למחרת עשינו את אחד הסיורים הרגליים בעיר. לקחנו את הסיור של נדב, שהעביר אותו אריאל, 5 שעות מקיפות בעברית על ההיסטוריה וההווה של ברלין. מומלץ ולא יקר. אפילו לילדים לקח זמן לאבד עניין. במיוחד התלהבו לעמוד מעל הקו שמסמל היכן עברה החומה, ולקפוץ מצד לצד, בניגוד כל כך בולט לעבר האכזרי והלא כל כך רחוק.

רגע לפני תום הסיור עברנו באנדרטה מעוררת המחלוקת לקורבנות השואה.

כשאתה רואה זוג בנות יושבות על אחד ממבני האבן שנראה כמו קבר, ואוכלות גלידה, אתה מבין את המחלוקת.

גם כשהמבנים דמויי הקברים מתרוממים והופכים לשתי וערב של עמודי אבן גבוהים, והילדים מתחילים להתרוצץ ולשחק מחבואים, ואתה מנסה לומר להם שזו אנדרטה, וצריך לכבד, ולהיות מאופקים.

האנדרטה נותנת תחושת בית קברות ומוות מצד אחד, שהכל סוגר עליך. מצד שני, דווקא היכולת לנצל את זה למשחק, לשימוש יומיומי, משדר חיים, ואולי היוצר התכוון לייצר קונטרסט כזה. לסמל מוות וחיים גם יחד. היוצר בכוונה לא מסביר את האנדרטה, כל אחד ייקח מה שייקח ממנה.

עוד דבר סמלי: לקראת סוף הסיור עברנו במגרש חניה סתמי, שמתחתיו מקום לא סתמי בכלל, אלא יציקת בטון שבעבר הייתה הבונקר בו התאבד היטלר. מבנה מגורים משקיף עליו, וכמה סמלי היה לראות דייר פקיסטני משקיף על המגרש.

בדיוק כשסיימנו את הסיור, פגשנו את סיור האופניים של fat bikes, שמאוד רצינו לעשות, אבל לא היו להם אופניים זוגיים. אולי אלטרנטיבה קלילה יותר לחמש שעות שלנו, שאומנם נטו לא כללו הרבה הליכה, אבל כן היו מתישות.

משם היו לנו כמה שעות להרוג עד לביקור בגג הרייכסטאג השקוף, שנועד לסמן שקיפות שלטונית (נחמד, לא שוס, צריך להזמין מראש ולבוא עם דרכונים, נכנסים בזמן בלי תור).

עלינו בזמן השקיעה, שזה נחמד אם יש זמן, סבלנות, לא עייפים ולא ממהרים. אז רואים את העיר באור יום, וגם כשהיא מתחילה להיות מוארת. רובינו מיצה את החוויה טרם הדלקת האורות, אולי בגלל מסע הכומתה של נדב את אריאל.

בהמלצת אריאל, הגענו לאזור של שוק פשפשים המתקיים פעם בשבוע, עם המון דוכנים והרבה מוזיקה והופעות. לשם הגיוון, טחנו בירה ונקניקיות, ופרצעל.

וגם גלידה (עוד גלידה) מאוד טעימה, שמכינים לכל אחד במקום. היה טעים ומהנה.

התשובה של ברלין ל-Cold Stone?

למחרת הרגשנו את הטיול הארוך ממשמש ובא. במילים אחרות, הגיע זמן כביסה ראשונה (וכן, מיחזרנו בגדים עד אז, במיוחד באדיבות מזג האוויר הנעים). עמי שם פעמיו עם תרמיל ורכבת תחתית למכבסה אוטומטית, כי דרך המלון צריך משכנתא כדי לכבס. אולי תודות לגל ההגירה, לא פסו מכבסות כאלה מהעיר. כור ההיתוך כלל מלוכסן, מזרח אירופאית, ישראלי וזוג אנגלים. אחרי שבוזבזו שעתיים וחצי ו-14 אירו, עמי חזר עם תרמיל ריחני.

משהו ששמנו לב אליו אחרי שקנינו כמו ילדים טובים כרטיס נסיעה יומי ביום הראשון, הוא שבשום אוטובוס, טראם או רכבת תחתית לא מבקשים ממך כרטיס, ואין מחסום שמצריך להעביר בו כרטיס בכניסה/יציאה. לפיכך, כשנסענו לבקר במחנה זקסנהאוזן, קצת יותר משעה נסיעה צפונה מהעיר, נראה לנו תגובה יהודית-ישראלית הולמת שלא לקנות כרטיס רכבת למחנה ריכוז.

המחנה הוא אחד מהבודדים הקרובים לברלין, והיה אב טיפוס למחנות המפורסמים. לידו ישב המטה שתכנן אותם. הוא הוקם עוד טרם המלחמה, ושימש יותר לכליאת מתנגדי משטר קומוניסטים, אך היו בו גם יהודים. המחנה צמוד לעיירה קטנה יפה ושלווה, אורניינבורג, וקשה להעלות על הדעת איך יכלו אנשים לגור בשלווה ליד הזוועה הזו, כשבטוח ידעו מה מתרחש בה.

המחנה שוחרר על ידי בריטים ורוסים. אלו האחרונים הדגימו עד כמה טובים ורעים הם הגדרות יחסיות, השתלטו עליו ועשו בו בדיוק אותו שימוש שעשו הנאצים, הפעם נגד מתנגדי המשטר הקומוניסטי. הרוסים גם השתדלו להרוס הרבה סממנים גרמניים במזרח גרמניה ומזרח ברלין שלאחר המלחמה (כולל יציקת הבטון לבונקר של היטלר, אחרי שלא הצליחו לפוצץ אותו) וכשסיימו להשתמש במחנה, הרסו אותו ולא נשאר ממנו הרבה. מה שנשאר מספיק כדי להעביר את המסר ואת הזוועה, גם בקרב הילדים. אין צורך בסיור מאורגן, יש עלון הסבר בעברית והסבר קולי באנגלית. קל להגיע מברלין.

 

גם במקרה הזה, הקונטרסט לא איחר להגיע, בדמות מסעדה מצויינת בניהול של לבנוני חביב, באותה עיירה הצמודה למחנה.

גם הסיפור שלו מעניין, עזב את לבנון ב1978, היגר לאירופה, פגש בחורה בולגריה עשירה, אבל באדיבות הוריה, הקשר לא צלח. היא התחתנה, הוא לא, למורת רוח הוריו ומשפחתו, ועד היום הוא בקשר טלפוני איתה.

תמיד מדהים איך מפגשים עם אזרחי מדינות אויב, מחוץ למזרח התיכון המבעבע, הם חביבים וידידותיים, ואיך זה יכול היה להיות גם בבית, אם רק לא היינו נותנים לפאנטים להכתיב את חיינו.

מדהים גם איך מסעדה, עם תפריט באורך של אנציקלופדיה, ומגוון סוגי אוכל כל כך גדול, מצליחה להיות טעימה בכל מנה ומנה.

זהו, הגיע הלילה האחרון. מחר טסים לאפריקה.

 

תגובות בפייסבוק
אהבתם? שתפו בבקשה

השאר תגובה